<h1>רבינו ירוחם ני"ד ח"ה</h1>
<h2>דף ל.</h2>
הנודר מיורדי הים אסור ביורדי הים אפילו באות' שהולכים מעכו ליפו, ומותר ביושבי היבשה. והנודר מיושבי היבשה אסור ביורדי הים אפילו במי שדרכו לפרש בים כי סופו לעלות ליבשה כך פשוט בנדרים. וכן בירושלמי [ה"ו] דהנודר מיורדי הים אסור אפי' באותן שיורדין בים לטייל שהולכים על שפתו ואינם מפליגים, דאמרינן בירושלמי דצריכה רבה, הילכך אסור מספק אם ישנו בכלל יורדי הים. ועוד בירושלמי דהאומר הניית יורדי הים עלי בקונם לאחר שלשים יום, ובני אדם שהיו יורדי הים בשעת הנדר קודם שחל הנדר שהוא שלשי' נעשו יושבי יבשה, הולכים אחר האמירה שהוא שעת הנדר ואסור בהם מאחר שהיו יורדי הים כשנדר. וראיתי לקצת רבותי שכתבו שמי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים ועכשיו נעשה מיושבי יבשה דלא הוי בכלל יורדי הים. ומה שכתבתי נר' עקר כי מחלק' הוא בירושלמי בין ר' ישמעאל ור' עקיב' וק"ל כר' עקיבה והוא אמר דהולכין אחר שעת אמירה ואסו' בהן וכן כתב הרא"ש.
<h2>דף ל:</h2>
הנודר מרואי חמה אסור אפילו בסומין שלא נתכוון אלא ממי שהחמה רואה אותו שאל"כ הוה ליה לומר מן הרואים אלא ודאי לא נתכוון אלא להוציא דגים ועוברין שאין החמה רואה אותם ומות' בהן כך פשוט.
הנודר משחורי הראש אסור בקרחין ובעלי שיבות ומותר בנשים ובקטנים, דאם אמר בעל שער היה בכלל כל מי שיש לו שער, אבל שחורי הראש אינם נקראים אלא אנשים דלפעמים מגולים ראשם ולפעמים מכוסים אבל נשים לעולם מכוסות ראשן וקטנים לעולם מגולים כך פשו' בנדרים.
הנודר מן הילודים מותר בנולדים אבל הנודר מן הנולדים אסור בילודים, (כ)שלא נתכוון כשאמר נולדים אלא להוציא דגים ועופות שאין דרכן ליולד אלא להטיל ביצים כך פשוט בנדרים.
<h2>דף לא.</h2>
הנודר משובתי שבת אסור בישראל [ו]בכותיים. מאוכלי השום אסור בישראל ובכותיים. מעולי ירושלם אסור בישר' ומותר בכותיים.
קונם שאני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות העולם.
שאני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות העולם ואפילו בבני ישמעאל ועשו.
שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות. שישראל נהנין לי לוקח בפחות אבל אינו מוכר ביותר. שאני נהנה להם והם נהנין לי יהנה לאומות. וזה שאני נהנה לישראל לוקח ביותר וכו', כל זה מיירי בזבינא מציעאה שיש הנאה למוכר ולוקח. אבל בזבינא חריפא שיש עליה כמה לוקחין הנאת לוקח היא הילכך אם אמר שאני נהנה לישראל מוכר שוה בשו' ולוקח ביתר ואם אמר שאין ישראל נהנין לי מוכר ביתר ולוקח שוה בשוה. ואם היא זבינא דרמיא על אפיה ואינו (יוצא) [מוצא] מי שיקחנה הנאת מוכר היא לפיכך אם אמר שאני נהנה לישראל מוכר בפחות ולוקח שוה בשוה, ואם אמר שאין ישראל נהנין לי מוכר שוה בשוה ולוקח בפחות כך פשו' בנדרים. הנודר מישראל אסור בגרים מן הגרים מותר בישראל. הנודר מישראל אסור בכהנים ולויים מכהנים ולויים מותר בישראל. הנודר מכהנים מותר בלויים מן הלויים מותר בכהנים כך פשוט בתוספתא [פ"ב ה"ה].
<h2>דף לא:</h2>
קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלים ישראלים ואסור במולי אומות העולם. שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם שאין הערלה אלא על (על) שם הגוים כך פשוט בנדרים.
<h2>דף לב:</h2>
המודר הנאה מחבירו סתם לא מן המאכל לבד אסור ליהנו' ממנו אלא מכל הדברים ואפי' מכלי' שאין משכירין כיוצא בהן ואפילו ויתור אסור במודר הנאה ואפילו דריסת הרגל כך פשוט בנדרים. ורבינו תם כתב דריס' הרגל אפילו בבקעה בימות החמה דלא קפדי אינשי על דריסת הרגל, אסור.
<h2>דף לג.</h2>
המודר הנאה מחבירו ממאכל אסור בכל דבר מאכל. ואם אמ' הנא' מאכלך עלי, לא ילעוס לו חטי' ליתן על מכתו. ואם אמר הנאה המביא לידי מאכל עלי, לא ישאילנו נפה וכבר' ורחי' ותנו' ולא שק להביא לו פירות ולא חמור להביא לו פירות ואפי' סל להביא לו. פי' ולא כל כיוצא בזה ואפילו במקום שאין משכירין כיוצא בו. וסוס לרכוב עליו לילך לבית המשתה, פירוש אפילו במקום שאין משכירין כיוצא בו, וכן טבעת להראות בו כדי שיכבדוהו בסעודה, וכן ללכת דרך שדהו לסעודה, כל אלו בעיא ולא איפשיטא הם ואזלינן לחומרא ואסור מספק כל זה פשוט בנדרים. ובירושלמי בעיא ולא איפשיטא אם יכול להיות שלוחו לקנות לו מאכל, או אם משאילו קרדו' לבקע עצים לצורך מאכל ואזלינן לחומרא ואסור. אבל קרדו' לנכש בו מותר להשאילו כך פשו' בירו'.
המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבדתו ופורע לו חובו כך פשוט בכתובות ובנדרים. ופורע לו חובו, לפי אותן שפסקו שהפורע חובו של חבירו שאין חייב לשלם לו ואפילו היה חייב על המשכון כמו שכתבתי בספר מישרים בנתיב דיני נזיקים [נל"א ח"ב], הכא מיירי גם כן בכל חוב. ולפי' ר"ת שכתב שחייב לשלם, מיירי בשהלוהו ע"מ שלא לפרוע אלא כשירצה יפרענו או במזונות אשתו כאשר אכתוב למטה. ועוד פשוט בנדרים אפילו כשנכסי מחזיר אסורים על בעל הנדר או ששניהם אסורים זה על זה מחזיר לו אבדתו. פי' ואפילו אומ' לו בפי' שיחזירנה לו, דאין איסור שליחות אלא בדבר שצריך שליחות כלומר שצריך לומר לו בפי' עשה זה כגון תרומה שאין יכול לתרום בלא דעת בעלי', אבל דבר אחר שיכול לעשותו בלא דעת בעלים כגון מחזיר אבדתו אפילו שיאמר לו בפי' תחזירנה לי אין בו איסור שליחות, ודוקא בדבר מצוה. ועוד פשוט ואם הוא במקום שנוטלין שכר על חזרת האבדה תפול הנאה להקדש.
<h2>דף לד:</h2>
ככרי עליך אפילו נתנה לו במתנה אסור בה, מת או שנתנה לו (לאחר מותו) [ע"י אחר] מותר בה כך פשוט בנדרים.
<h2>דף לו:</h2>
המודר הנאה מחבירו לא ילמדנו מקר' ולא שום דבר שנוטלין עליו שכר אבל מלמדו דב' שאי' נוטלי' עליו שכ', ואפי' שיאמ' לו בפי' שילמדנו, דאין איסור שליחו' לדבר מצו' אלא בדב' שאינו יכול לעשותו בלתי דעתו ושליחותו כגון תרומ' כמו שכתבתי למעל' [ל"ג ע"ב] על מחזי' אבדתו כך פשו' בנדרים. ומשם מוכח כי לקטן אסור ללמד מקרא ולגדול מות' וכל שכן מדרש. אבל בזמן הזה כיון שנוטלין שכר על המדרש לא ילמדנו שום דבר שנוטלים עליו שכר כמו שכתבתי.
<h2>דף לח.</h2>
המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ואת בניו אף על פי שחיי' במזונותן, אבל לא יזון בהמתו בין טמאה בין טהורה, אבל זן עבדיו ושפחותיו הכנעניי' כך פשוט ומוכח בנדרים. י"מ זן אשתו כשהבעל מפרנסה כראוי וזה מענגה במזונות יתרים, דאם אין הבעל נותן לה כראוי היה אסור, וכן בהמתו מיירי שהבעלים מפרנסין אותה כל צרכה וזה נותן לה מזונות יתרים ואפ"ה אסור, דאי במזונות הצריכים לה פשיטא דאסור. ורבינו תם פיר(ו)ש באשתו דמותר אפילו אין הבעל נותן לה מזונות ובפני הבעל, דכיון שהוא במדינה ואינו אומר לו כלום דרך מתנה נותן לו ואינו חייב לפרוע, והנאה לא הוי דאלו לא היה זנה היתה מצמצמת ומפרנסת ממעשה ידיה, וזה הכלל כל זמן שיזון אותה והיה בעלה חייב לפרוע אסור ואם בעלה פטור מותר. ובספר מישרים בדיני כתובה ותנאיה [נכ"ג ח"ה] כתבתי באי זה ענין הבעל חייב לפרוע ובאי זה ענין פטור בדין מי שהלך וכו' ובא אחר ופרנס אשתו ובניו וכו'.
<h2>דף לח:</h2>
המודר הנאה מחבירו אסור להשיא לו בתו קטנה. ומותר להשיא לו בתו בוגרת מדעתה. ודוקא כשנכסי אבי הכלה אסורי' על החתן אבל אם נכסי החתן אסורים על אבי הכלה מותר להשיא לו אפילו בת קטנה כך פשוט בנדרים.
המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן כך פשוט בנדרים. י"מ שזה מיירי שהאב נדר שלא ליטול הנא' מבנו כדי שלא יבטלנו מלמודו, ומותר הבן לעשות לו דברים אלו לפי שאין בהם בטול תורה וי"מ שהאב הדיר שלא יהנה בנו ממנו, ומותר האב לעשות לבן דברים הללו שאין דברים הללו חשובים לגבי בן ואין כוונת אביו אלא להנאה גדולה. ופירוש ראשון נראה עקר וכן כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] וכן (בתוספות) [בתוספתא] דבכורות [פ"ו ה"ג]. ועוד בירושלמי [בכורים פ"ג ה"ו] ומותר הבן לקנות לו חפצים מן השוק אם אביו אדם חשוב שאינו רגיל ליקח חפצים מן השוק. המודר הנאה מחבירו מותר להשקו' לו כוס של בית האבל ושל בית המרחץ כך פשוט בנדרים.
<h2>דף לט.</h2>
המודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו. אם נכסי מבקר אסורי' על החול', נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב גזיר' שמא ירבה בישיבה יותר ממה שמצוה עליו ונמצא החולה נהנה. ואם חלה בנו של מודר נכנס המדיר לבקרו בין עומד בין יושב. ואם נכסי החולה אסורים על המבקר, נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב דמסתמא מחיותיה לא אדריה. ואם חלה בן המדיר אין נכנס לו כלל אלא שואל בשלומו בשוק כך פשוט בנדרים וכן כתב הרא"ש ויש מי שכתב שאף על פי שנכסי חולה אסורים על המבקר, דנכנס לבקרו בין עומד בין יושב. המודר הנאה מחבירו מביא לו ארון ותכריכין וחלילין ומקוננות שאין הנאה למתים ומעידו עדו' ממון ונפשו' כך פשוט בתוספ' [פ"ב ה"ז].
<h2>דף מא:</h2>
המודר הנאה מחבירו מרפאו רפואת גופו במקום שאין נוטלין שכר עליה דמצוה קא עביד, אבל אין מרפאו רפואת ממון שהיא בהמתו אפילו במקום שאין נוטלין עליה שכר, אבל אומר סם פלוני רע לה סם פלוני טוב לה כך פשוט בנדרים. יש מפרשים אפילו אין שם רופא אחר אין מרפא לבהמתו. ויש מפרשים דאפי' יש שם רופא אחר מרפא לגופו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפא, ואין מרפא לבהמתו דוקא שיש שם רופא אח', אבל אין שם רופא אחר מרפא לבהמתו דהוה ליה כמחזיר אבדה וקא עביד מצוה וכן נראה עקר וכן נראה מהירושלמי [ה"ב]. ועוד בירוש' [שם] שאם הדירו מגופו מותר לרפאת בהמתו הדירו מנכסיו אסור לרפאת בהמתו. ולפי גמרתינו אין לחלק בין הדירו מגופו ובין הדירו מנכסיו ועל גמרתינו נסמוך. ולעולם אפילו במקו' שהתירו לרפא' בהמתו, אם ידעו בעליו לעשותו ילמד להם, ואם לא ידעו ותמות אם לא יעשנו הוא כגון להקיז לה דם וכיוצא בזה, מותר.
המודר הנאה מחבירו רוחץ עמו באמבטי גדולה ומזיע עמו בקטנה. וישן עמו במטה גדולה בימות הגשמים ובקטנה בימות החמ'. ומסב עמו על המט' ואוכל עמו על השלח' אבל לא מהתמחוי, אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר, כלומר אם נותן להם בעל הבי' לאכל כדי שיאכלו ויחזור ויתן להם עד שיהיה נותר לפניה' מותר.
ולא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלי', פירוש שמא יניח לאכל בעבורו חתיכה א' טובה ויאכלנה הוא. ולא יעשה עמו באומן אלא אם היה רחוק ממנו, פירוש באומן שלא יחפו' עמו בשורה אחת משום דמרפא הקרקע לפניו ויהיה יותר נוח לו לחפור כך פשוט בנדרים.
<h2>דף מב:</h2>
המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו [ו]לא ישאל ממנו דגזרינן לשאל אטו להשאיל. ולא ילונו ולא ילוה ממנו דגזרינן אטו ללוותו כך פשוט בנדרים. פירוש וזה מיירי באדם אחד ולפיכך גזרינן, דאי ברבים כגון הנודר מישר', לוקח בפחות ומוכר ביתר ולא גזרינן כמו שכתבתי למעלה [ל"א ע"א].
<h2>דף מג.</h2>
אמר לו השאילני פרתך אמר לו קונם שדה שאני חורש בה לעולם, אם היה דרכו הוא בעצמו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותר, ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורים כך פשוט בנדרים.
ועוד פשוט בנדרים שיכול לומר לחנוני הרגיל אצלו איש פלוני מודר הנאה ממני איני יודע מה אעשה והאחר נותן לו ומותר לקבל מזה המדיר וכן פשוט בכתובות. ועוד שם דכ"ש שמותר לומר כל הזנו אינו מפסיד אבל אסור לו לומר כל השומע קולו ילך ויזון אותו דשליחותיה קא עביד. ועוד פשוט בנדרים נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ומפקירו והמודר נוטל ואוכל. וכן הולך אצל פועלים ואומ' כמו לחנוני. אם למודר מלאכה לעשות, פי' כשהולך אצל חנוני או אצל פועלים, שמותר ליטלו מן המדיר אם ירצה ליתנו המדיר, ולא מן הדין שיכריחנו שיפרע לו דלא רצה לומר מדיר אלא שילונו החנוני למודר, דאל"כ היה אוסר חנוני ליתן לו בשליחות המדיר וכן כתבו בתוס'.
<h2>דף מו.</h2>
השותפין שנדרו הנאה זה מזה ויש להם חצר בשותפות מותרים ליכנס לחצר ושניהם אסורים להעמיד בו תנור וכירים ולגדל תרנגולים. וכן הדין אם א' מהם הדיר לחבירו. וכן אם היה אח' מן השוק מודר הנאה מא' מהם מותר ליכנס לחצר. ודוק' מחצ' שאין בה דין חלוקה, אבל בחצר שיש בה דין חלוקה הכל אסור כי אפילו דריסת הרגל אסור במודר הנאה. וכשאין בה דין חלוק' שאמרנו שמות' ליכנס לחצר, אם א' הדיר לחבירו כופין הנודר למכור חלקו כך פשוט ובכמה דוכתי בתלמוד, וכן כתב הרמב"ם ורוב הפוסקים שכופין הנודר למכור חלקו ויש מי שפסק דאין כופין, וראשון נראה עיקר, והטעם שמא יעמיד רחים ותנור או יגדל תרנגולין. וכתב הרמב"ן דאין כופין למכור אלא הנודר כלומר למי שאסר הנא' חבירו עליו, אבל אם הדיר א' מהם לחבירו כלומר שאסר הנאתו על חבירו אין כופין אפילו למדיר וכל שכן לנודר, דחיישינן למכשול עצמו כלומ' כשאסר הוא הנאת חבירו על עצמו, ולא חיישינן למכשול חבירו כלומר כשהדיר חבירו אבל יש מפרשים שכתבו כי כמו כן נמי חיישינן למכשול חבירו ואפילו הדיר הנאתו על חבירו כופין למדיר למכור חלקו. וכן נראה דעת התוספות וכן כתב הרא"ש, וכן כתב הרמב"ם שכת' ונדר א' מהם שלא יהנה בו השני כופין הנודר למכור חלקו, וכן בירושלמי [סוף ה"א] וזה המחלקת תלוי בפיר' הסוגיא בנדרים ופשט המשנה נראה כסברא האחרונה עוד, דמאחר דקיימא לן בבבא קמא [נ"א ע"ב] דבברירה פליגי, לא קיימא לן כאוקמתא דגמרא דבנדור מחבירו אבל לא במודר, אלא קיימא לן דבהדירו נמי פליגי. אבל על שכתב בירושלמי, שהנודר הנאת חבירו על עצמו שאין כופין לנודר למכור, כל הפוסקים הסכימו שחולק על גמר' שלנו, זולתי הרמב"ם שכתב כמו הירושלמי וז"ל שנים שהיו שותפים בחצר ונדר א' מהם שלא יהנה בו השני [כופין הנודר למכור חלקו], ואם נדר שלא יהנה הוא בשני אין כופין הנודר למכור חלקו. ותמהו עליו. הילכך אם הדיר את חבירו מחלקו כופין האוסר למכור חלקו לנאס', אבל אין כופין לנאסר כלומר למודר דאנוס הוא, ואם הדיר את עצמו כלומר שאסר הנאת חבירו על עצמו כופין זה הנודר למכור חלקו לחבירו כדי שלא יכשל הוא להעמיד תנור וכו'. ואמרינן בתוספתא [פ"ב הי"א] אם שניהם הדירו זה את זה ואחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה כופין את הרגיל למכור חלקו. והאי דכופין כשאמר חצרי אבל אמר חצר זו לעולם אסור. והא דאמרינן היה אחד מן השו' מודר הנאה מא' מהם מותר ליכנס לחצר שיכול לומר בשל חבירך אני נכנס, דוקא כשנכנס לצורך חבירו אבל לצורך עצמו אסור וכן מוכח. המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר, אם יש לו תפיסת יד אסור כלומר שלוקח המשכיר דבר ידוע במה שמרויח, אבל אין לו תפיסת יד כלומר (שמוכרו) [שמשכירו] בדבר קצוב מותר ליהנות בו כך פשוט.
המשכיר בית לחבירו ואחר ששכרה אסרה בהנאה המשכיר על השוכר יש מהמפרשי' שכתבו שכמו שיכול להקדישה כמו שכתבתי בדיני הקדש כך יכול לאסרה עליו בקונם. והריב"א כתב דאינו יכול לאסרה עליו וכן הסכימו בתוס' וכן כתב הרא"ש על ההוא דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה.
<h2>דף מז.</h2>
קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת בעל הבית או בעל השדה או שמכרו לאחר מותר אבל אמר בית זה או שדה זו אפילו מת או מכרו לאחר אסור. וכן אם אמר המדיר קונם בית זה שאתה נכנס אפילו מת מדיר או מכרו לאחר אסור, פירוש ומיירי דאמ' בחיי ובמותי דאדם אוס' דבר שברשותו לכשיצא, ודוקא כשמתחיל האיסור בעודנו ברשותו אבל אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאוסרם. פי' והא דאמרי' דיכול לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו כמו שכתבתי, דוק' כשאומר בית זה שאתה נכנס או ביתי זה או נכסים אלו או נכסי אלו אבל אמר ביתי או נכסי ולא אמר זה ולא אלו לכשיוצא מרשותו מותר כך פשוט ומוכח בנדרי'. ואם אמר ב' הלשונות כגון שאמר קונם בית[ך] זה שאני נכנס ומת או מכרו בעיא ולא איפשיטא בירושלמי [ה"ג], וכתב הרא"ש כי זה תלוי במחלקת אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, פי' אי תפוס לשון ראשון ביתך אמר ואם מת או מכרו מות' ואם לשון אחרון זה אמר ואסור. ועוד בירושלמי אם אמר ביתך שאני נכנס ונפל וחזר ובנאו אסור. האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי ומת יירשנו אבל אמ' בחייו ובמותו ומת לא יירשנו שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו כמו שפירשתי למעלה כך פשוט בנדרים.
<h2>דף מח.</h2>
הריני עליך חרם המודר אסור. הרי את עלי חרם הנודר אסור. אתה עלי ואני עליך שניהם אסורים זה בזה, ואסורים ליהנות בכל דבר שכל בני העיר יש להם חלק בו כגון רחבה ובית המרחץ ובית הכנסת ותיבה וספרים וכיוצא בו, ותקנתם הוא שיזכה החלק שיש לו בו לאדם אחר, ולעולם מותרים בכל הדברים של בני העיר שהוא הפקר לכל אפילו למי שאינו מן העיר כך פשוט בנדרים. ויש מי שפסק דאין אסורין בשום א' מהדברים שכל בני העיר יש להם חלק בהם, דהא ק"ל כר' אליעזר דמותרין ליכנס בחצר שאין בה דין חלוקה כמו שכתבתי למעלה [מ"ו ע"א] בדין השותפין שנדרו וכו'. והרמב"ם וכן הרא"ש כתבו כסברא הראשונה.
מי שהיה מודר הנאה מחבירו נותן לאחר במתנה והלה מות'. ואם מתנתו מוכחת עליו אסו' כגון מי שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא אשה לבנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה ואינם לפניך אלא שיבא אבא ויאכל בסעודה ובא חבירו והקדישה וא"ל לא נתתיה לך שתקדישנה אינה מתנה ואסור לאכול. ואם אמר ע"מ שלא תקדישנה ולא תמכרנה הוי מתנה לאותו ענין שפירש כך פשוט בבתרא ובנדרים. ועוד שם בנדרים שאם מתנתו מוכחת שאינו נותן לו אלא כדי שיהנה ממנו זה אסור אפילו א"ל והנם לפניך וכל שכן אם אמר ליה ואינם לפניך אלא כדי שיבא. וכתב הרשב"א ואם לא אמר לו הן לפניך או ואינם, אלא שנתנם לו סתם מותר אפי' שמתנתו מוכחת עליו כמו שאכתוב בהיו מהלכין בדרך וכו'. אבל הרמב"ם כתב דכל זמן שמתנתו מוכחת עליו אסור.
<h2>דף נו:</h2>
הנודר ואמר קונם הנאתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם. הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. אית תנא תני אפילו על קדמיתא נשאל שאין זה כדמפר נדר עצמו כך פשוט בירושלמי [פ"ה ה"ד]. ונראה דהלכה כת"ק.
<h2>דף סג:</h2>
קונם שאני נהנה לך אם אי אתה נוטל ממני כך וכך או אם אתה נותן לי כך וכך, יאמר לו הרי הוא כאלו התקבלתי והותר הנדר ואין צריך חכם, וכן יאמר לו כלום לא אמרת אלא לכבדני וזהו כבודי והותר הנדר. וטעמא דאמר הרי הוא כאלו התקבלתי או זהו כבודי, הא לאו הכי נדר גמור הוי, ולא אמרינן זרוזי' הם כמו שכתבתי בח"ג [לעיל כ' ע"ב], משום דהכא מיירי שרגילין ליהנות זה מזה כלומר כשהדירו ואמר אם לא תטול ממני מיירי שרגיל הנודר ליהנות מחבירו ואמ' ליה לאו כלבא אנא דמהנית לי ואנא לא מהנינא לך. וכן אם אמר אם לא תתן לי כך מיירי שרגיל המודר ליהנות מהמדיר דא"ל לאו מלכא אנא דמהנינא לך ולא מיהנית לי, דאי לאו הכי אפי' לא יאמר התקבלתי או משום כבודי הוי נדר זרוזי' ומותר כך פשוט בנדרים. היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו או שגרש את אשתו והיו מסרבין בו להחזירה ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, לא נתכוון אלא לשם נישואין ומותר ליהנות ממנה. היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס טפת צונן שאני טועם, מותר ליכנס ולשתות צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה, ואפילו באכילה מותר שלא הוציאה מפיו כך פשוט בנדרים. ועוד פשוט בתוספתא [פ"ד ה"ח] היה מסרב שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס, תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר.
<h2>דף סה.</h2>
קונם שאני נושא לפלונית שאביה רע, מת אביה או שעשה תשובה הוי פתח ומתירין לו. וכן שאני נכנס לבית שהכלב רע בתוכו ואמרו לו מת כך פשוט בנדרים, וכן כתב הרמב"ם וכן הסכימו רוב הפוסקים. פי' ודוקא שאמר בפי' שאביה רע או שכלב רב בביתו אבל לא פירש כך ומת לא הוי פתח שאין פותחין בנולד כמו שכתבתי בח"ז [לעיל ס"ד ע"א].
<h2>דף סה:</h2>
קונם שאני נהנה לפלונית שהיא כעורה והיתה נאה נדר טעות הוי ואין צריך התרה וכן כל כיוצא בזה, אבל היתה כעור' הוי נדר וצריך התרה פשוט בנדרים. קונם שאני נהנה לפלוני כל זמן שהוא לבוש שחורים ולבש לבנים אינו צריך התרת חכם וכן כל כיוצא בזה כך פשוט בירושלמי [ה"ג].
<h2>דף סו.</h2>
קונם יין שאני טועם שהיין רע לבני מעים ונודע שהמיושן יפה לו מותר במיושן וכן בכל יין, והוא שיאמר אלו הייתי יודע הייתי אומר (חדש) חדש אסור ישן מותר. וכן כל כיוצא בזה. ואין צריך התרה דכמו נדרי שגגות הם, פי' ולא דמי לשבתות וי"ט שכתבתי (בח"ה) [בח"ז], דהתם לאו שוגג הוא דבטוב הוא יודע שהיו בתוך אותם הימים שבתות וי"ט כך פשוט בנדרי' וכן מוכח בנדרים. נשבע שלא יעשה כך מטעם שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות, כך כתבו המפרשים.
